משחק כדורסל ללא ספק מושך אליו קהל מגוון מסיבות שונות. הרוב כמובן הולכים לצפות בקבוצתם מנצחת, או לפחות מנסה. לא מעט הולכים לצפות בדאנקים, אחרים נמשכים למהלכים מרהיבים של שחקנים אלו ואחרים ויש כאלו שהולכים לצפות בשלשות. מעטים (המשוגעים לדבר) הולכים לצפות בכדורסל בשל המאמן. אפילו פחות מאלו שמתעניינים בכדורסל בשביל הגנה.
השפעת המאמנים על המשחק אינה מוטלת בספק. מאמנים מורגשים ממש במשחק באחד משני המקרים: המאמן ממש טוב, או שהמאמן ממש רע. אם המאמן הוא "די טוב" או "די רע" או בעיקר בינוני, אתם לא תרגישו אותו. היכולת שלו תיבלע בתצוגת הכשרון של שחקניו, ולא רק אם הוא דוגל בשיטת ה"זוז-אחורה-ואל-תפריע" ע"ש סקוט ברוקס. הוא פשוט לא ישפיע כמעט על הנעשה.
מאמן טוב מאוד יהפוך שחקנים בינוניים לשחקנים טובים, ויהפוך שחקנים טובים לאדירים. וכמו שאומר הנציג הראשון במסיבת עיתונאים שלו אי שם בעבר (מסע"ת מאוד מעניינת ברטרוספקטיבה עכשיו): "אתה יכול לעשות יותר בפחות, בתנאי שאתה עושה את זה נכון." וזה מתי שאנחנו מעריכים באמת מאמנים: כשהם מצליחים לעשות יותר בפחות.
כמעט נכנסו:
(הערה: המאזנים נכונים ליום שני ה 11באפריל)
דייוויד בלאט. מאזן: 30 – 11
בתחילת העונה ראיתי אותו מככב בתחזיות ב-2 רשימות: רשימת המועמדים הצפויים למאמן העונה, ורשימת המאמנים על הכסא החם. ובלא מעט פעמים היו אלה אותם פרשנים שהכניסו אותו לשניהם. העובדה שהוא באופן קוואנטי שכזה, בו זמנית יכול להיות מועמד למאמן העונה, וגם לפיטורים, מדגישה עד כמה המקצוע הזה לא מתגמל ואיך מתייחסים אליו ואל העוסקים בו. האירוניה שבלאט לא בדיון על מאמן העונה, רק בגלל שפוטר במהלכה, אומרת המון על עולם הספורט והכדורסל המקצועני.
דייב ייגר, ממפיס גריזליס. מאזן: 42 – 38
בעונה שעברה ראיתי תיאור של עונת הסלטיקס, כאילו בראד סטיבנס משחק טטריס, ובכל פעם דני איינג' מגיע ומעלה אותו רמה. העונה, מי ששיחק ככה טטריס, היה ייגר (צריך לבטא: יאי-גר). החל מפברואר, בכל פעם לקחו לו שחקן אחר, פעם באופן סופי, ופעם באופן זמני. ייגר הצליח להפתיע בלא מעט משחקים, ולנצח. ממפיס תהיה בפלייאוף. מגיע פה פה קרדיט למאמן.
אז למה לא? כי העונה התחילה לפני פברואר, והוא לא ממש הבריק אז בלשון המעטה. להיפך, הוא לא הורגש בכלל. ציינתי מה המשמעות של מאמן לא מורגש. קונלי וגאסול עשו את אותם תרגילים ואותם רוטינות שלהם, ומי שהגיע מוכן אליהן, ידע לעצור ולהפריע מבלי לקבל תגובה מכיוון ייגר. אם עבד, עבד, לא עבד אז לא והמשיכו. בעצם מלבד להוציא את ראנדולף לכמה משחקים מהחמישיה ואז להחזיר, ייגר לא עשה שום דבר משמעותי עד פברואר. דווקא הפציעות של כוכביו אילצו אותו להתחיל להגיב, ליזום. להיות חדשני יותר.
הנבחרים:
5. ריק קרלייל, דאלאס מאבריקס. מאזן: 41 – 39
ריק קרלייל הוא ללא ספק מהמאמנים המבריקים ביותר בליגה. מאמן שרואים טביעת אצבע שלו על תרגילים. מאמן שלוקח שחקנים שכשלו במקומות אחרים ומוציא מהם את המיטב.
גם קרלייל סבל העונה מפציעות של שחקניו. פארסונס שאמור היה להיות השחקן המוביל העונה, היה יותר פצוע מבריא, או לפחות יותר פצוע מיעיל. דרון וויליאמס התאושש וחזר ליכולות מדהימות, אבל גם נפצע ונעדר. וויליאמס זה סיפור מפתיע. הרכז שהיה ידוע כקשה לאימון וכאחד שלוקח החלטות לבד, מגיע לאחד המאמנים הכי חולי שליטה, ברזולוציה הכי קטנה. הייתי בטוח שיסתיים יותר מהר מהפיאסקו של רונדו. איכשהו עם וויליאמס, המפגש בין שני האישים שלא מוכנים לוותר, נגמר טוב יותר, ולא בטוח שלא מגיע סוג של פידבק לרונדו. או לפחות להפקת הלקחים של כל אחד מהצדדים.
קרלייל התחיל טוב את העונה למרות קיץ מאכזב בו לא השיגו את מי שרצו, אבל השיגו את מי שהיו צריכים. זאזא פאצ'וליה הגיע במקום דיאנדרה ג'ורדן ונתן יכולות הגנה מרשימות, וכמויות דאבל דאבל שגרמו לאנשים להרים גבה (ולהרים את הערך שלו בפנטאזי). לאחר פגרת האולסטאר המאבס היו במשבר גם בשל פציעות, שאחת מהם החזירה את פאצ'וליה לגודלו הטבעי. פאצ'וליה לא נעדר אבל קרלייל התחיל לשמור על הדקות שלו והתפוקה שלו צנחה.דייויד לי שהגיע, וסלאח מג'ירי ניסו לכפר על המחסור, וגם זאזא הבליח מפעם לפעם, עדיין החצי השני היה הרבה פחות טוב. להוציא משחקנים כאלו, בהיעדרו של דרון וויליאמס עם בריאה כרכז מוביל זה ללא ספק אומנות, והישג מרשים. אמרנו יותר עם פחות? זה זה. קרלייל הוא מאמן מורגש בהחלט.
למה לא: חולה שליטה וקצת מפריע לי מאמן שלא נותן לשחקנים להתבטא ושלא מאפשר יצירתיות. כמעט התרסק והקלף הכי מעניין שמצא בשרוול היה צמצום דקות לדייוויד לי. בנוסף הצליח להשיג פחות מכל שאר המאמנים ברשימה.
4. גרג פופוביץ', סן אנטוניו ספרס. מאזן: 65 – 15
קשה להסביר על מישהו שכל מי שעוקב אחרי הNBA אפילו בחצי אוזן, יודע בדיוק מה עשה מה קרה וכמה שווה. הספרס המציאו את הכדורסל שלהם מחדש העונה (שוב…). פופ ידוע בתרגילים מבריקים ובלמצות את הפוטנציאל מהשחקנים שלו. מעבר להתקפה, הספרס סיפקו עונה הגנתית ברמה היסטורית. השיטה כללה האטת קצב היריבות תוך שהתקפות הספרס נשארות באותו הקצב כמקודם. זה נראה כאילו סן אנטוניו משחקת לאט יותר, מכיוון שהיו פחות פוזשנים אלא שהספרס עצמם הצליחו לשחק כמעט באותו הקצב, וזה מרשים.
אז למה לא? 1. כי בקיץ הספרס זכו בשחקן החופשי הכי טוב בשוק, ובדייויד ווסט במחיר רצפה. זה חיזוק משמעותי שמוריד קצת מהקרדיט לפופוביץ' על יכולת אימון מצויינת. 2. ג'ים בויילן שהיה אחראי על ההגנה עזב בקיץ לשיקגו ומסינה נכנס במקומו. הוא הביא קונספט חדש ולוקח חלק מהקרדיט של פופ בנושא בצד הזה של המגרש. בסופו של דבר לאחרים מגיע יותר.
3. סטיב קר (לוק וולטון), גולדן סטייט ווריורס. מאזן: 72 – 9
יש איזה 72 סיבות לפחות למה מגיע להם את התואר. הם ללא ספק מובילים את הקבוצה הטובה בליגה, ואחת הטובות בהיסטוריה אם לא הטובה. (תלוי באיזה מחנה אתם, ולא נפתח את זה כרגע). גם את כל סיפור הרקע מכירים: קר בנה צוות מעולה שגם מתפקד מעולה, לוק וולטון כעוזר מוצלח, רון אדאמס המוח ההגנתי, בחודש האחרון גם טום ת'יבודו מייעץ לקבוצה בנושאים שונים, וגם ג'רי ווסט וסטיב נאש במיקס. ולקר לא מפריע והוא מוכן לקבל לידו שמות גדולים. הווריורס גם גוף שלומד ומגיב מהר ויעיל לבעיות שמציבות לו היריבות.
אז למה לא? העובדה שקר יכל ללכת ולחזור או לנהל את הקבוצה בשלט רחוק היא יתרון, אך גם מעלה נקודה כנגד. עד כמה זה הוא ולא כלל הצוות שלו? העובדה גם שאלא אם זה אגומניאק סכסכן בשם מארק ג'קסון כמעט כל אחד יכול לקחת את הקבוצה הזאת לאליפות מעלה סימני שאלה. הרי השינוי משנה שעברה כלל 2 גורמים עיקריים: השחקנים נשארו והפכו יותר טובים. והקבוצה נפטרה מדייוויד לי. אז יש עבודה של מאמן, אבל אנחנו הרבה יותר מעריכים את אלה שעושים יותר עם פחות.
2. טרי סטוטס, פורטלנד טריילבלייזרס. מאזן: 43 – 38
בקיץ פורטלנד איבדו 4 שחקני חמישייה, והלכו לבניה מחדש. התחזית האופטימית הייתה בחירת לוטרי גבוהה ושמירה על הבחירה שלהם. אף אחד לא חזה שהם יגיעו העונה לפלייאוף. התהליך הסתיים מהר מהצפוי ובהצלחה גדולה. לסטוטס יש צמד גארדים מרשים אבל לא הרבה יותר. דמיאן לילארד הוכיח שהוא מנהיג, ושחקן שיכול להוביל קבוצה לפלייאוף. סי ג'י מקקלום בעונת פריצה מרשימה ומועמד מוביל לשחקן המשתפר לקח את הדקות והזריקות בשתי ידיים. כמו בגולדן סטייט, צמד הגארדים אחראי על הסקורינג, שאר הסגל על העבודה האפורה והקשה. אל פארוק אמינו, מייסון פלאמלי, אד דייויס הגיעו בקיץ והתחברו לקו פנימי הגנתי מוצלח. ג'רלד הנדרסון הפך למבוגר האחראי, והסכים לקחת תפקיד מופחת מזה שהיה לו בשארלוט. אלן קראב עלה מהספסל וסיפק את מה שהיה חסר לפורטלנד בעונות הקודמות, סקורינג. הבלייזרס מסיימים באותו מקום כמו בעונה שעברה, חמישי. אמנם חלק מזה נובע משקיעת המערב, אך לזכותו של סטוטס אפשר לומר שפורטלנד שקעו הכי מעט, וביחס לשינויים בסגל זה הישג. יוסטון, ממפיס ואחרות שמרו על כל הכלים והלכו לאיבוד. פורטלנד המציאו את עצמם מחדש. וגם לטעון שפורטלנד לא אמורה הייתה להיות בפלייאוף זה להגיד בעצם שלילארד ומקקולום לא יכולים לסחוב קבוצה על הגב.
ועדיין יש מאמן אחד שלדעתי ראוי יותר.
1. בראד סטיבנס, בוסטון סלטיקס. מאזן: 47 – 33
אומרים על אריק קלפטון שהוא מאסטר ב2 אקורדים. שמה שבעיקר מרשים אצלו, שהוא מצליח ליצור מוזיקה ממש מהנה, עם שני אקורדים בלבד. בכדורסל יש לא מעט מתכונים להצלחה, ולבניית קבוצה מוצלחת. כמה מהם מתחילים כמו בבוסטון?
הסלטיקס לקחו שחקני ספסל שנבחרו בסיבוב השני, ונשלחו בטרייד בין אם כי "לא התאימו" לקבוצה (תומאס, קינגס וסאנס), או כי פשוט היו עוד איזה תוספת למילוי טרייד (קראודר). ה"ביגמן" העיקרי נמוך, מתקשה בהגנה, מתקשה בקליעה ומצליח בעיקר בקליעות בצבע וריבאונד (סאלינג'ר, שמשום מה עדיין מתייחסים אליו כאל "סטרצ' 4" ). הם החתימו שחקן שכבר הוגדר באסט, שההצעה של בוסטון של כ-5 מיליון לשנתיים הייתה ההצעה הכי טובה שקיבל מכיוון שנחשב כנזק, ועכשיו אחד המובילים מהספסל(טרנר). סטיבנס עשה מזה מעדן.
הוא בנה בעידן החדש התקפת טופ 10 רוב העונה (עכשיו ירדו ל-13) כש-4 משחקני הרוטציה העיקריים, קולעים באחוזים שגורמים לריקי רוביו להיראות כקלעי טוב. סאלינג'ר קולע ב28%, מרכוס סמארט ב-25% אמיר ג'ונסון ואוון טרנר ב23% מעבר לקשת (קצת קשה להגדיר את זה "קולעים".) בניגוד לכל אחד מהאחרים פה, שלפחות היה לו איזה לילארד במהלך העונה להגיע להישגים, או דייב ייגר ששמעתי שצריך לקבל מאמן העונה כי הוא כבר חודשיים מצליח איכשהו להסתדר בלי הכוכבים, בראד סטיבנס מתחילת העונה עם שחקנים שבכל מקום אחר היו שחקני ספסל או רול פליירס. אוסף שחקני ספסל ורול פליירז שהוא הפך לקבוצה יעילה. ואם הם כרגע נראים ממש טוב או פתאום מממשים את הפוטנציאל שחזו להם, זה בגלל שסטיבנס מצליח להוציא מהם דברים שאיש לא האמין שניתן. ובכל מפגש, עם כל אחת מהאחרות כאן ברשימה, סטיבנס עמד בכבוד, אתגר, ולא פעם גם הצליח לנצח.
סטיבנס ידוע ב-ATO שלו, מהלכים ביציאה מהפסקה או טיימאאוט, ובעיקר בסוף המשחק. אמנם לא תמיד הם מצליחים לבצע, אך אלה תרגילים יעילים שכבר מצאו דרכם לספרי התרגילים של מאמנים אחרים. להלן העיקריים:
בוסטון בתחילת העונה חוותה משבר ורצף הפסדים. סטיבנס ידע לעשות את ההתאמות למרות הפציעות ולקחת את הקבוצה קדימה. מה שהוא עשה בעיקר היה 2 דברים: הראשון היה לשחק יותר סמול בול. כולל הרכבים שהם הנמוכים בליגה. השני היה לספסל ולהפסיק להשתמש בדייוויד לי. (אוקיי, אני מתחיל לשים לב למגמתיות מסויימת…)
ג'יי קראודר נשאל השבוע אם בוסטון תסתדר בפלייאוף ללא סופרסטאר. "כולנו סופרסטאר" ענה. בעבר, כולם היו שווים אולי סופרסטאר אחד, בטרייד. עכשיו כולם שווים סופרסטאר ויכולים להתמודד היטב עם קבוצות אחרות. אמנם איש לא צופה להם שיצליחו לעבור מעבר לסיבוב שני, אך נותר רק לדמיין מה סטיבנס היה עושה עם הסגלים של שאר המאמנים כאן ברשימה. או לפחות עם איזה סופרסטאר אמיתי אחד. ואולי נגלה בעונה הבאה.
