אחד השמות הבולטים אתמול בהחלטה של מילווקי לא לעלות למשחק – החלטה שהובילה לדחיית ערב המשחקים כולו (ובהמשך לדחיה בענפי ספורט נוספים) היה זה של סטרלינג בראון.
לפני כמעט חודשיים, עוד לפני שהליגה חזרה, הוא סיפר את סיפורו האישי לפליירז טריביון. לאור ההתפתחויות בליגה החלטתי ששווה לתרגם אותו, לטובת אלו שיש להם עדיין מחסום שפה בכתבות ארוכות כאלו.
הלינק למקור נמצא בסוף הפוסט (דברים שנמצאים בסוגריים הם הערות והבהרות שלי)
******************************
העיר מילווקי רצתה לתת לי 400,000$ כדי שאשמור על שתיקה אחרי ששוטרים הצמידו ברך לצוואר שלי. עמדו על הקרסול שלי וחשמלו אותי במגרש חניה
אבל הנה העניין: אני לא יכול לשתוק.
דחיתי את ההצעה כי יש לי אחריות להשמיע את קולע ולעזור לשנות את הנראטיב עבור האנשים שלי. כדי שאוכל להשמיע את הסיפור שלי. כדי שהדיאלוג והשיחה על אלימות משטרתית יוכל להשפיע ולשנות מערכת מושחתת. זה עמוק יותר מזה שחניתי בצורה לא חוקית
הרבה יותר עמוק.
אז הנה הסיפור שלי.
ב26 לינואר 2018 הייתי בדרך הביתה מבית של חבר ונכנסתי לוולגרינס (רשת סופרמרקטים) לשלוש דקות. כשנכנסתי חניתי במקום של שתי חניות נכים. הייתי יכול להחנות במקום אחר, אבל היה מאוחר בלילה ומגרש החניה היה ריק. אמרתי לעצמי שאני רק נכנס לרגע, מה כבר יכול לקרות?
כשחזרתי הלכתי לכיוון האוטו וקצין משטרה ניגש אליי. לא ראיתי אותו בהתחלה. הוא ביקש ממני רישיון נהיגה. כשניסיתי לפתוח את הדלת הוא דחף אותי אחורה והזזתי את היד שלו ממני. בנקודה הזו הבנתי שדברים עלולים להדרדר ושזה לא יסתיים בדו"ח פשוט.
אחרי המגע הראשוני, השוטר אמר 'זה שלי' ('זה שייך לי' הוא תרגום מדויק יותר). הוא כנראה חשב שזה יפחיד אותי. אמרתי לו 'אני לא שייך לך'. אחרי שהחלפנו עוד כמה מילים הוא קרא לתגבורת ושש ניידות נוספות עצרו.
בזמן שהוא קרא להם עמדתי שם וחשבתי 'מה אנחנו עושים? תן לי את הדו"ח כדי שאני אוכל ללכת'. ואז כל השוטרים האלו הגיעו. חלקם הקיפו אותי ואחרים התחילו להסתכל בתוך הרכב. אחרי 20 דקות שאנחנו עומדים בחוץ בגשם ובקור אחד מהם אמר לי להוציא את הידיים מהכיסים, אחרי שהם היו שם במשך 20 דקות. איכשהו אחד מהשוטרים כנראה הרגיש "מאוים" כי הדבר הבא שקרה זה שהם התחילו להכות אותי, לכופף אותי ולנסות להוריד אותי לקרקע.
בשלב הזה כל התפיסה שלי השתנתה. ידעתי שיש לי אפשרות: להשתחרר או להכנע.
אחד השוטרים עמד עם הברך שלו על הצוואר שלי. אחד אחר עמד על הקרסול שלי. השוטר שחשמל אותי שלף בהתחלה את האקדח שלו.
בכל הזמן שהייתי על הרצפה ניסיתי להבין איך הגענו למצב הזה. כל מה שהתרכזתי בו היה לחזור בחזרה למשפחה שלי ולעבודה שלי. חשבתי על להשיב מלחמה, אבל זה היה פשוט נסיון חסר תוחלת עבורם להראות כוח. הייתי יכול לנער אותם ממני, אבל זה היה מצב של שישה אקדחים מול אפס. לא הייתה לי שום הגנה ולהם הייתה את ההגנה של התג.
יכולתי לשמוע חלק מהשוטרים מתבדחים על הבאקס. בסרטונים ממצלמות הגוף שלהם ששוחררו לאחר מכן אחד השוטרים צוחק על זה שזה יתפוצץ בתקשורת כי אני שחקן NBA ושהם יואשמו בזה שהם גזענים.
בסופו של דבר הכניסו אותי למושב האחורי של מכונית משטרה וזרקו אותי לתא מעצר לכמה שעות. למה? כי אני אדם שחור עם מכונית יפה בשכונה. אבל בזמן שהייתי שם היה לי זמן לחשוב. היה לי זמן להפוך את הכעס שלי לדלק.
זה קורה בכל יום לאנשים שחורים באמריקה. אפילו בזמן הקצר שבו הייתי במעצר, אדם שחור אחר נעצר. העין שלו דיממה והוא סיפר שהוא שם על אי-ציות לתמרור עצור.
כששוחררתי בבוקר למחרת נסעתי ישר לאימון הקליעות. היה לנו משחק באותו הערב והחלטתי שהדבר הכי טוב שאני אוכל לעשות זה לנצח בו.
חלקכם כבר מכירים את הסיפור שלי. הוא קרה לפני שנתיים וחצי, אבל רק כשיצאו הסרטונים ממצלמות הגוף של השוטרים אנשים התחילו להאמין לי. להוציא מספר אנשים שהיו על הגדר, רוב האנשים חשבו שאני פשוט עוד אדם שחור שהיה אלים כלפי המשטרה.
אבל כשהסרטונים יצאו אנשים התחילו לתמוך בי. עם הוידיאו בחוץ היה בלתי אפשר להכחיש שהמשטרה שגתה.
אבל כמה פעמים קורה דבר כזה והמצלמות לא פועלות? כמה פעמים זה קורה לאדם שהוא לא שחקן NBA ושאין לו את הפלטפרומה לגרום לאנשים לעצור ולהקשיב לו?
בלי הוידיאו של ג'ורג' פלויד אני מבטיח לכם שרוב העולם לא היה שם לב, או שלא היה לו אכפת. הם היו אומרים "זה סתם עוד שחור מהשכונות שביצע מרמה והתנגד למעצר וקיבל מה שהגיע לו" אבל כשאתה רואה את הוידיאו אתה רואה את חוסר האכפתיות של השוטר שנשען על הצוואר של פלויד, בזמן שהוא מתחנן לאוויר וקורא לאמא שלו. ואז אתה לא יכול להתעלם ממי טעה
בלי הוידיאו אף אחד לא היה מאמין לי. בלי הוידיאו של ג'ורג' פלויג רק מי שמתמודד עם האפשרות שהמשטרה תטריד אותם באופן יום-יומי היו דורשים צדק ברחובות.
אבל עכשיו אנחנו צריכים לנצל את המומנטום ולדרוש כבוד.
האם אנחנו צריכים לסמוך על הסרטונים כדי שהשוטרים יתנהגו באחריות או שיש עוד דברים שאפשר לעשות? מה אם אין שם מישהו שיצלם את זה? מה אם השוטרים בוחרים לא להפעיל את מצלמות הגוף שלהם? מה אם המצלמות פועלות אבל עדיין לא אכפת להם? השוטר שהתעמת איתי אמר כל הזמן 'הכל מצולם' כאילו הוא מזהיר אותי. זה מספר לכם כמה המערכת מקולקלת. הם עדיין עושים מה שהם רוצים בלי לפחד מההשלכות.
זו הסיבה שדחיתי את הפשרה מעיריית מילווקי שנה שעברה. אני רוצה יותר מסתם כסף. אני רוצה שהשוטרים יראו כבוד ושישאו באחריות למעשיהם אם הם מתנהגים לא כשורה. במיוחד בשכונות בהם הם אמורים לשרת ולהגן כל יום. אם הם הורגים בנאדם, אני רוצה שהם יקבלו את אותו העונש כמו כל אדם אחר ברחוב.
אבא שלי היה שוטר. מערכת היחסים שלנו לא הייתה חלקה גם בגלל זה. אבל היה לי כבוד כלפיו וכלפי אנשים אחרים בשכונה שהיו שוטרים בזכות מה שהם עשו כשהם הורידו את המדים. הם עזרו לקהילות עם תוכניות של כדורסל, פוטבול וחונכות לצעירים. אין לי כבוד כלפי התג והמדים שהם לובשים בגלל מה שהם מייצגים, הדרך שבה הם משתמשים לרעה בכוח.
המקרה שלי התרחש בזמן שהקמתי קרן לעזרה בקהילות שחורות וחומות (היספאניות) בשינוי הנראטיב ולקידום דרך השכלה וספורט. קרן SALUTE של האחים בראון היא קיצור של Sacrifice, Ambition, Loyalty, Unremitting, Truth, and Educate. (הקרבה, אמביציה, נאמנות, התמדה, אמת והשכלה). היו לנו מספר אירועים בהם עזרנו להאכיל, להשכיל ולהלביש את האנשים ולהחזיר את התקווה לקהילות שלנו. ואנחנו רק מתחילים.
התנועה הנוכחית אמתה עבורי כמה זה חשוב שנעמוד על העקרונות שלנו. אם אנחנו, בקהילה השחורה, רוצים שינוי אנחנו חייבים ללכת ולגרום לו. וזה חייב להגיע מכל השכבות. האנשים שנמצאים בשטח כל יום, פוליטיקאים, אנשי עשסקים, אנשי תעשיית הבידור ואנחנו, האתלטים. אנחנו לא נלחמים רק עבור שוויון וצדק. אנחנו נלחמים על החיים שלנו. אנחנו נלחמים כדי שנוכל להסתובב ללא פחד במדינה שבנינו. זה משוגע, אבל אנחנו נלחמים על מה שכבר שייך לנו. החיים שלנו. החירות שלנו.
מה שאני נלחם עבורו הוא גדול ממני. המלחמה הזו גדולה יותר מאיתנו כאינדיבידואלים. המלחמה שלנו על צדק, שוויון, הגינות וכבוד תישמע ותכובד. המלחמה שלנו היא שהחיים והחופש שלנו לא יעמדו יותר בסימן שאלה.
אנחנו לא נושתק!
