בין קליבלנד למיאמי

הNBA היא ליגה של טרנדים – כולם מנסים לחקות את ההגנה של שיקגו, הסמול בול של גולדן סטייט, או את ההמשכיות והאיזון של סן אנטוניו. כך קרה גם עם מיאמי של 2011-2014. אחרי ההצלחה של הקבוצה, שהגיעה לגמר 4 פעמים ברציפות, וזכתה בשתי אליפויות, שלישיית הכוכבים שהרכיבה אותה התפרקה. יותר נכון – לברון פירק אותה. לברון חזר לקליבלנד, ודייויד גריפין, הג'נרל מנג'ר, עשה את מה שראה עובד כל כך טוב בפלורידה – הוא צירף ללברון את קיירי איירווינג וקווין לאב, במטרה להפוך את הקבוצה למועמדת לאליפות. ההשוואות בין הקבוצות החלו אז ועדיין נמשכות, אחרי עונה ראשונה שהסתיימה רק בהפסד ביוני, בדיוק כמו זו של החבר'ה ממיאמי.

 

אז למה אני מעלה את כל זה דווקא עכשיו? הרי כבר עברה שנה, ושום דבר לא השתנה יותר מדי, אז למה להוסיף עוד כמה מילים להררי המילים שכבר נשפכו על הנושא בקיץ שעבר? התשובה לשאלה הזו היא טריסטן תומפסון. תומפסון הוא הדבר היחיד שהשאיר קצת תקווה לחדשות מרעישות למשך החודשים הארוכים שמפרידים בין הפרי אייג'נסי לעונה שבפתח, וההתפתחות האחרונה בסוגיה (הצעת הקווליפיינג פגה בלי שתומפסון הסכים לה) העלתה בי את ההבנה שלא מדברים מספיק על השוני בין הקבוצות, שטריסטן תומפסון מייצג בצורה טובה. השוני הזה ישפיע מאוד על מה שיקרה לקליבלנד בשנים הקרובות, וגם על האופן שבו נזכור את הקבוצות האלו בראייה לאחור, משום שהשוני בין הקבוצות, שלא מובא לתודעה כמו הדמיון ביניהן, הוא גדול מאוד.

עוד נגיע לטריסטן, אבל מיאמי (וכך גם קליבלנד) הייתה בנויה משני אלמנטים – שלישיית הכוכבים והשחקנים המשלימים. טריסטן שייך לסוג השני.

 

ההבדל בין השלישיות הוא עצום – מצד אחד עומדים לברון ג'יימס, דווין וויד וכריס בוש, כשכל אחד מהם כבר צבר ניסיון של 7 שנים בליגה בתור הכוכב הבלתי מעורער של קבוצתו, וסחב אותה לפלייאוף (בוש לסיבוב הראשון בעונות 2007 ו-2008, לברון לגמר ב-2007 ו-וויד לאליפות ב-2006). שלושתם כבר התפתחו לגמרי ומצאו את מקומם בליגה, וחשוב מכך – הבינו ששיתוף פעולה יכול להניב אליפויות.

השלישייה השנייה, זו שבקליבלנד, הביאה שלושה שחקנים שונים בשלושה שלבים שונים של הקריירה – לברון, שגילו לא משאיר לו עוד הרבה שנים כדי להשאיר אחריו מורשת היסטורית מפוארת, קווין לאב, שהחל לפרוח רק בשנים האחרונות והגיע אחרי עונת שיא, וקיירי איירווינג, שנמצא בליגה רק שנתיים ומתחיל למצוא את מקומו בין שחקני העילית של הליגה. לשניים מתוך השלושה אין בכלל ניסיון בפלייאוף.

אפשר להתווכח על ההבדל בכישרון בין שתי השלישיות, אבל דבר אחד ברור – החברים במיאמי הגיעו אחרי הרבה יותר ניסיון כשחקני עילית בליגה, והרבה דקות פלייאוף. העובדה הזו גורמת לכך שקיירי ולאב צריכים להמשיך להתפתח בעוד קבוצתם רצה לאליפות, בניגוד לבוש, וויד ולברון, שכבר התפתחו לגמרי במהלך שבע שנותיהם ככוכבים, כל אחד בקבוצתו.

טריסטן תומפסון, שדורש חוזה מקסימום ולא מסכים להתפשר על פחות מכך, ממצה את ההבדל בין אופי הקבוצה בקליבלנד לזו שהייתה במיאמי. במיאמי, כבר במעמד החתימה של שלושת הכוכבים הגדולים – לברון, וויד ובוש, שלושתם וויתרו על כ-15 מיליון דולר נוספים שהיו יכולים לקבל בחוזיהם, כדי להתאחד לכדי קבוצה נהדרת. בקליבלנד, לעומת זאת, שלושת הכוכבים, לברון, קיירי ולאב, קיבלו חוזי מקסימום, ולא פני אחד פחות.

במיאמי, שלושת הגדולים חוזקו בוטרנים שעושים עבודה טובה בשכר נמוך – שיין באטייה, יודוניס האסלם, מייק מילר, ריי אלן ורשארד לואיס הן כמה דוגמאות לכך. גם הוטרנים האלו הגיעו אחרי שנים בליגה, כשהם מתוגמלים בהצלחות, ופחות בכסף גדול.

 

המצב הזה איפשר לקבוצה להמשיך לארבע שנים חזקות, כשההתפשרות של הכוכבים והשכר הנמוך של הוטרנים מאפשר לקבוצה לשלם מעט מס מותרות ולבצע את השינויים הנדרשים בכל שנה. בקליבלנד, לעומת זאת, השלישייה נחתה על קבוצה בבנייה, ולכן היא הייתה צריכה לעשות טריידים שהוסיפו שכר (מוזגוב, סמית׳ ושאמפרט הגיעו במקום וויטרס ושני שחקני מינימום). השחקנים הנוספים האלו איפשרו לה להגיע לגמר, אך שחקני המשנה הם עדיין צעירים שמצאו את עצמם ברגעי ההכרעה של הפלייאוף. הדבר הזה גורם לכך שדלבדובה, תומפסון, מוזגוב וסמית׳ מרגישים שהם שווים הרבה יותר מכפי שהם שווים באמת, והפציעות של לאב ואיירווינג, שנתנו להם דקות משמעותיות ברגעי ההכרעה, לא עזרו למצב. לכן תומפסון מבקש עכשיו חוזה מקסימום, ולכן דלבדובה, מוזגוב וסמית׳ כנראה יבקשו חוזים גדולים בהרבה ממה שהיו מקבלים בקיץ הבא.

 

במצב רגיל, שחקנים אלו כנראה לא היו קופצים מעל לפופיק כשהם בקבוצה שרצה לאליפות, אך קיצור הדרך שעשתה קליבלנד, שקיבלה לברון וזרקה אותו עם לאב על קבוצה שעדיין הייתה בבנייה, חפר לה בור – גם עם העלייה המטאורית בתקרת השכר בקיץ הבא, לא יישאר לה מקום להחתים שחקנים במקום שחקני המשנה הקיימים (ניתן להחתים מחדש שחקנים ששיחקו בקבוצה בשנה שעברה גם אם הקבוצה מעל לתקרת השכר). הקבוצה תוכל להציע רק חוזים קטנים, שלא יספיקו כשלשאר הקבוצות יהיה הרבה מקום למשכורות גדולות ומעט שחקנים ששווים את הכסף. לכן קליבלנד חייבת להשאיר את שחקניה שלה, גם אם המחיר גבוה, וזו גם הסיבה שהשחקנים דורשים זאת ממנה. סביר להניח שבקיץ הבא היא תיאלץ לבחור בין שחקני המשנה, ולא תוכל להחתים את כולם, או מחליפים ראויים. זה אומר שהשנה הזו היא גורלית עבור קליבלנד, משום שבניגוד למיאמי, יהיה קשה לה לשמור על הסגל הקיים לעוד שנה. בסגל דליל יותר מזה הקיים ועם לברון מבוגר יותר, יהיה לה קשה לזכות באליפות הנכספת שאנשי קליבלנד מחכים לה במשך שנים ארוכות, וקשה לבנות קבוצה אחרת עם חוזי המקסימום של איירווינג ולאב שתקועים לעוד הרבה שנים.

 

יש דבר אחד שיכול לעצור את נבואת הזעם – אליפות. כל שחקן יעשה הכול בשביל התואר הנכסף, ואם יתברר שקליבלנד מסוגלת לזכות בתואר, סביר שנראה אחרים מנסים לקפוץ על הרכבת, גם במחיר של ירידה בשכר. מצד שני, כל תוצאה אחרת מלבד אליפות, וטריסטן תומפסון יהיה רק ההתחלה.